הסיפור הוא על מלך פרס שנטה למות.
אמרו לו הרופאים לא תבריא עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך תרופה ממנו.
ענה אחד מן הרופאים ואמר לו: אם רצונך, אלך אני ואשיג לך חלב לביאה, ותן לי עשר עיזים לצורך כך.
ציווה המלך לעבדיו ונתנו לאיש עשר עיזים.
הלך האיש לגוב אריות, והייתה שם לביאה אחת מינקת גוריה.
ביום הראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה אותה.
ביום השני התקרב האיש מעט אל הלביאה והשליך לה עז נוספת.
וכן בכל יום ויום, ולאחר עשרה ימים כבר היה קרוב אליה, ושיחק עמה ולקח מהחלב שלה והלך לו.
וכשהיה בחצי הדרך בחזרה אל המלך, ישן וראה חלום, שהיו כל איבריו מתווכחים זה עם זה.
אמרו הרגליים: אין בכל האיברים חשוב כמותנו, שאם לא היינו אנו הולכים לא היה  האיש יכול להביא את החלב.
ענו הידיים: אין חשוב כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו את החלב, לא היה קורה דבר.
העיניים אמרו: אנחנו למעלה מן הכול, שאם לא היינו מראים לו את הדרך ללביאה לא היה נעשה הדבר.
ענה המוח ואמר: אני למעלה מן הכול שאלמלא נתתי לו העצה ללכת ללביאה, לא היה קורה כלום.
ענתה הלשון ואמרה להם: אם לא הייתי אני, מה הייתם עושים?
ענו לה כל האיברים ואמרו לה: אין בך בושה להשוות עצמך אלינו? את סגורה ונתונה במקום חושך ואפלה, ונוסף לכך אין בך עצם כשאר כל האיברים.
ענתה להם הלשון ואמרה: היום תאמרו שאני מלכה ושליטה עליכם.
שמע האיש את הדברים האלה ונבהל, והקיץ משנתו והלך לו לדרכו.
הגיע לארמון ונכנס למלך ואמר לו: הבאתי לך חלב כלבה.
מייד כעס המלך וציווה לתלותו.
וכשהיה בדרך לעמוד התליה, כל האיברים התחילו לבכות.
אמרה להם הלשון: הלוא אמרתי שאין בכם ממש. אם אני מצילה אתכם, תודו שאני שולטת עליכם?
אמרו לה: כן.
מייד אמרה הלשון לתליינים: השיבוני אל המלך. השיבו התליינים את האיש אל המלך.
אמר האיש למלך: למה צווית לתלות אותי?
אמר לו המלך: הבאת לי חלב כלבה במקום חלב לביאה, רצית לזרז את המוות שלי?

אמר לו האיש: מה זה משנה איזה חלב זה, אם בסוף תקבל תרופה? ונוסף לכך, דע לך כי יש עמים שקוראים ללביאה כלבה.
לקחו מן החלב שהביא האיש ובדקוהו ונמצא חלב לביאה, ושלחו את האיש לשלום.
אמרו האיברים ללשון: עכשיו אנו מודים שאת שולטת על כל האיברים.
ועל זה נאמר "חיים ומוות ביד לשון"

ט.ל.ח